היסטוריה

השנים הראשונות

בשנת 1937 התארגנה בתל אביב קבוצת מחנכים במטרה להקים בית ספר תיכון שונה. הם קראו לו "התיכון החדש" והתכוונו לחנך את הנוער הלומד ברוח הציונות החלוצית.

הם קיוו ליצור אוירה של אחריות ומשמעת פנימית שתוגשם לא על ידי כפיה חיצונית אלא על ידי עבודה חינוכית משותפת של המורים והתלמידים. התלמידים ישתתפו בעבודת החינוך על ידי ועדי כיתות ומועצת תלמידים המורכבת מנציגי כל שכבות בית הספר. ביחד עם המועצה הפדגוגית תקבע מועצת התלמידים את דרכי החינוך המוסד.

על גרעין המייסדים נמנו: א. אבני, ד"ר א. אפרת, ד"ר מאיר בלוך, דר" אהרון ברמן, טוני הלה, וב. שטרן –ייבין.

הם התארגנו כאגודה שיתופית (קואופרטיב) , שכרו דירה ברחוב הירקון 104 בתל אביב ופתחו בראשית שנת הלימודים שתי כיתות חמישיות מקבילות (ט' דהיום), שישית, (י'), שביעית (יא) ושמינית (יב). כמנהלים נקבעו ד"ר ברמן וטוני הלה.

אל קבוצת המייסדים הצטרפו מורים נוספים: א. בן מנשה, ד"ר א. בר אלי, א. לוי, מרים לוין, אליהו פביאן, ד"ר יהויקים פפוריש, ד"ר י. ציגלר, וח. קריסטל.

בית הספר שאף לחנך את התלמידים ברוח הומניסטית ולהעניק להם השכלה רחבה. תוכנית הלימודים כללה מקצועות שלא היו נהוגים בגימנסיות האחרות. ביניהם: מוסיקה, תולדות האמנות, ציור, פילוסופיה ופסיכולוגיה. ערבית הונהגה כמקצוע חובה כדרך להכרת השכנים.

הצרת הכוונות שפרסמו המייסדים אמרה: "…ידעו התלמידים שזכות היא להם ללמוד בבית ספר תיכון, זכות הנשללת עדין מאלפי חבריהם, והמחייבת אותם להצטרף אחר גמר לימודיהם לשורות העובדים." לפיכך עודד בית הספר את התלמידים להיות חברים בתנועות הנוער החלוציות ולצאת להגשמה בתנועה הקיבוצית.

בשנת תרצ"ח נגשו תלמידי השמינית לבחינות הבגרות הממשלתיות ועמדו בהן בהצלחה.

מספר הנרשמים עלה בהתמדה. מ-97 תלמידים בחמש כיתות בתרצ"ז הגיע בתשי"א מספר התלמידים ל- 570 בארבע עשרה כיתות מקבילות. צוות המורים מנה כבר עשרים ושבעה.

הדירה הקטנה ברח' הירקון שוב לא יכלה לספק תנאים הולמים להוראה . האגודה השיתופית יזמה הקמת מבנה קבע לבית ספר. העיריה הקצתה לשם כך מגרש בשטח שניטש בעקבות מלחמת העצמאות, סמוך לדרך נתניה (דרך נמיר היום). הורי התלמידים התבקשו לתרום לקרן הבניין ובמלאכת הבנייה השתתפו גם התלמידים עצמם. הם הגיעו למתחם הבנייה ועסקו בעבודות חפירה וסיוע לפועלי הבניין המקצועיים.